אתמול בערב הלכתי עם בעלי לראות את הסרט Silver Lining Playbook דרך מועדון הסרט הטוב. בהרצאה המקדימה דיברה המרצה על היחס של החברה והקולנוע לחולי נפש הנקראים "משוגעים" ועל כך שהחברה לא מספיק מעמיקה להבין אותם. נכון והיא בתור הנציגה של "החברה".
ואז מתחיל הסרט, רואים בחור צעיר שאישתו בגדה בו והוא לא מצליח לשחרר אותה מהראש ומאמין באופטימיות עיוורת למציאות שיש סיכוי שישובו להיות יחד. התגובה אכן עיוורת למציאות, אך יחד עם זאת מאוד סטנדרטית וקוראת כמעט אצל כולם בשלב זה או אחר של החיים. השחקן הראשי הוא סטנלי קופר, בחור מאוד רגיש ומחובר לעצמו, אך עוצמת רגשותיו לא תואמת את "מה שמתאים" לסביבה.
התגובות הרגשיות של הגיבור, אכן לא מתאימות למה שמקובל והתגובה של החברה שלנו היא פחד כה גדול שאנו נותנים לזה שם, במקרה הזה "משוגע" ועושים הכל כדי להפסיק את הדבר הזה שמאיים על השקט שלנו, על הבטחון שלנו, על הזהות שלנו, על מה שכבר הסכמנו איתו שהוא נכון או לא נכון, מתאים או לא מתאים, נוח לנו או לא.
אז איך פותרים את הבעיה(שלנו) וגורמים לפחד בתוכינו(שלנו) להעלם, לפחות לרגע, ע"י הכנסת ה"חולה" למוסד לחולי נפש, ע"י מתן כדורים מדכאים רגשות ומטשטשים חשיבה ויצירתיות וע"י זה שמסבירים לו כמה זה לא בסדר שהוא כמו שהוא. זה די עצוב ונוראי מכמה סיבות, אחת כי החברה יכולה להפיק המון מהאנשים היצירתיים והמוכשרים האלה לוליי הדיכוי. הדיכוי של האחר הוא בסופו של דבר דיכוי עצמי. שתיים זה לא באמת עוזר, זה לא ריפוי, זה אולי עוזר להרגיע את הפחדים שלנו וגם רק עד שיעלה קושי חדש ובינתיים פתרון זה הורג את את האחר. וגם החברה לא באמת מבריאה את עצמה אלא יוצרת בדרך זו מחלות חדשות.
הטיפול הפסיכולוגי שקיבל הגיבור היה מבוסס על הפחדה, אם לא תקח כדורים אז נחזיר אותך למוסד, ועל מתן עצות. סליחה אבל זה לא טיפול בעיניי. אף אחד לא ניסה להקשיב לו, כולם ניסו לתקן אותו. אם נקודת ההתחלה היא שמי שעומד מולך הוא לא בסדר, אי אפשר להגיע בדרך זו לריפוי הלב. לכל סמפטום יש שורש רגשי, אם נקשיב לעומק נוכל לראות תמונה מלאה, לראות לתוך הנפש, למצוא דרכים לבטא את הרגשות ולשחרר את המועקות ואז יהיה ריפוי.
להקשיב זו מיומנות ממש חשובה שכיום היא בעיקר נחלת המטפלים שמתעסקים עם הנפש, אך לצערי רבים מהם גם חוטאים לסגידה לידע ולמה נכון או לא ומפספסים את המהות של האדם. מה שקורה שמרוב שאנחנו יודעים כ"כ הרבה, האגו והחשיבות עצמית, הפחד מהלא מוכר ורצון לפתור דברים מהר, אנחנו לא באמת מקשיבים, אנחנו ממהרים לתייג, לתת פתרונות, עצות ותרופות. אבל אז אנחנו מפספסים את מי שעומד מולנו, מפספסים עולם ומלואו.
מה היא מחלת נפש? מחלת נפש היא בעצם אוסף של סמפטומים שמגדירים את כל האנשים שלא מצליחים לעמוד בסטנדרטים שהחברה דורשת. אנשים שלא הולכים בתלם ואין לנו מושג איך להתמודד איתם, הם מפריעים לשלטון החוק, לסדר החברתי המומצא לכל האמת המזוייפת של מה נכון ולא נכון. ואז מייד ובאופן טבעי מאחר שזו הנחה עלייה מתבססים, שהופכת במהרה לאמונה, נוצר הצורך להשיב את החולה למסלול, לדכא לו את הרצון הפנימי ולשלוט בפעולותיו. רחוק לא נגיע ככה. אחוז החולים בהפרעות נפשיות, כגון דכאון וחרדה הולך וגדל בעקומה מפחידה מידי שנה.
אני מאמינה שהדרך לריפוי היא דרך הקשבה אל לב האחר, דרך אהבה וקבלה ולא דרך דיכוי. בסופו של דבר כולנו רוצים את אותם הדברים בידיוק, להרגיש אהובים, שיהיה לנו מקום, להרגיש שייכים וחשובים. לכל אחד יש את הדרך שלו לבקש שיאהבו אותו, לכל אחד יש את הרגישות שלו ואת הפצעים שלו ולכן אנו שונים על פני השטח, אבל עמוק בפנים מעבר לכל המסיכות, השמות, התארים, העבודות, המראה, אנחנו אחד. דיכוי של אחר זה הדיכוי שלנו, אם לאחר אסור לעשות משהו, גם אני לא ארשה זאת לעצמי בפעם הבאה, או מישהו אחר לא ירשה לי.
האם אנחנו יודעים להקשיב? גם השאלה הזו בעייתית מראש, כי היא מניחה שיש כאלו שיודעים ויש כאלו שלא. אני חושבת שהדבר היותר מדוייק הוא להתכוונן להביא את הלב, לרצות להקשיב זה העיקר, להקשיב ממקום מאפשר לאחר להיות- אחר. הקשבה זו מאפשרת גם ענווה נעימה ואפשרות להתפתח עוד ועוד.
בקרוב יפתח אתר "לב פתוח" שיאפשר לכל מי שרוצה להקשיב את האפשרות הזו. ובינתיים פשוט תקשיבו ללב שלכם.